תקשורת לא-מילולית

נסו לנחש מה המשמעות של מילים? כאשר אני אומרת משהו – כמה משקל יש למילים שאני בוחרת בכדי שהצד השני יבין למה התכוונתי בצורה הטובה ביותר? יש לכם מספר בראש? נסו שוב... תרדו עוד קצת... 7 אחוז. זה הכל, (לפי מחקר שנעשה באוניברסיטת קורנל). את יתר האחוזים אנחנו מבינים דרך תקשורת לא מילולית: קשר עין, חיוכים, מרחב אישי, מגע, זמן, טון דיבור, הבעות פנים. התיאטרון מלמד דרכי תקשורת לא מילוליות אפילו בלי להתאמץ, זה חלק אינטגרלי מהמדיה עצמה.

​

לצאת מהמסכים

זה תמיד היה נכון שתיאטרון הוא חברתי. מבלי שותף אין דיאלוג ובלי קהל אין הצגה. זה אירוע שקיים עם אנשים ובשבילם. זה נכון במיוחד היום, בעידן המסכים בכלל ובעידן הקורונה בפרט. אני מרגישה שאפילו בשיעורי הזום, דרך כלי התיאטרון אנחנו מצליחות להוציא את הילדים 'מהמסך' במובן הקונבנציונלי שלו, לגרום להם לזוז בחדר, להשטות, לעשות הצגות בזוגות ולשחק (מחבואים בזום כבר ניסתם? אל תשכחו איפה שמעתם על זה בפעם הראשונה....)

​

העצמה וביטחון עצמי

אולי הנקודה החשובה ביותר בעיני. מי מאתנו לא זוכר איך זה להיות ילד? כיף. אבל לא רק. הרבה תהפוכות עוברות עלינו בגיל ההתבגרות, שמרגיש והוא רק הולך ומתחיל מוקדם יותר. במדיה כמו תיאטרון הילדים מבטאים את עצמם ואת עולמם הפנימי בדרכים יצירתיות, מגלים עולמות של ילדים אחרים, לומדים שכל אחד הוא חסר ביטחון ברגעים מסוימים, מתמודדים עם חוסר הביטחון ומקבלים פידבקים מכבדים עבור הופעתם. הבחירה שלנו לקחת את היכולות של התיאטרון להעניק העצמה וביטחון אישי כערך מוביל הולכת ומלווה אותנו לאורך כל החוגים ומול כל ילד וילדה שאנחנו פוגשת. זו גם הסיבה לקבוצות הקטנות שאנחנו עובדות בהן.

​

הנאה

פשוט הנאה. כבר אמרתי?